"החלטתי שאני לא מוותר, שיש על מה להילחם"

מאת: זאב שרגא

שבועיים לפני שהיה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-41, זאב שרגא מהוד השרון אובחן עם סרטן ריאה שלב 4. באומץ רב הוא מספר על המסע שעבר – מהייאוש הגובר עד למלחמה על החיים והתקווה לנצח את המחלה. "הלכתי עם הלב ואין מאושר ממני". טור אישי.

צילום: אילן בשור

אם הייתם אומרים לי לפני שנתיים, שיגיע היום בו אשב לכתוב על ההתמודדות עם המחלה הזאת, שכולם חוששים ממנה כל כך, היה קורה אחד משניים – או שהייתי צוחק לכם בפנים, או שהייתי בוכה בטירוף. זה היה מצבי לפני שנתיים, עם קבלת האבחון שברגע אחד הופך את החיים על פיהם, מקצה לקצה.

אובחנתי ביולי 2019, כשבועיים לפני שאמור הייתי לחגוג את יום הולדתי ה – 41, וחגיגה איך נאמר בעדינות, לא הייתה שם. ללא שום תסמיני מחלה או כאבים, הגעתי לחדר המיון לצורך הליך רפואי אחר ומשם מהר מאוד סדרת בדיקות ואבחון. סרטן ריאות שלב 4. תאים שאינם קטנים. ממשיכים בבדיקות ומגלים את הגרורות, בכליה, באדרנל ובמוח. עם כל אבחון הייאוש גובר, מצב הרוח מתערער והתקפי חרדה אדירים משתלטים עליי, סביב מחשבה אחת ויחידה, זהו? ככה נראה הסוף?

לצערי, גם הרופאה שטיפלה בי לא הוסיפה אופטימיות כשהסבירה את מה שנהוג לכנות "הפרוטוקול" ואני, תלוי בין ייאוש לתקווה, תוהה האם כדאי אולי לוותר? מה שווה כל הסבל שעתיד לבוא עליי, אם הרופאה בעצמה לא רואה טובות? למזלי, בורכתי בסביבה תומכת שסירבה לוותר עליי. עוד מומחה ועוד חוות דעת, עד שמצאתי את האחד שהצליח להפיח בי את התקווה. הוא הבהיר לי שלא מתים כל כך מהר מהמחלה, שיש על מה להילחם ועם זה, יצאתי לדרך.

התחלתי פרוטוקול כימותרפיה קשוח ביותר ובמקביל בוצעה הקרנה אחת ממוקדת לגרורה במוח. ככה כל שלושה שבועות, כימו יחד עם אימונותרפיה. תופעות הלוואי של הכימותרפיה לא אחרו להגיע, במקרה שלי – במלוא תפארתן. חודשים שישנתי כמעט בישיבה. כל הגוף כואב, למרות שמרגיש כאילו הוא ריק. חודשים של הקאות ושלשולים והנה, הכימו נגמר.

בדרך פגשתי אנשים מדהימים בקבוצת התמיכה של העמותה, שמעניקה כלים רבים להתמודדות של המטופלים ובני משפחותיהם, בכל שלבי המחלה. החל משני שהקימה את מה שהפך לבית עבורנו, דרך סימונה שמתחזקת את הבית הזה באהבה ונתינה אין סופית, וכלה בקבוצת מטופלים ובני משפחותיהם, חלקם זה עתה איבדו את יקיריהם למחלה ובכל זאת, נרתמים כדי לתת כתף למתמודדים אחרים. מלאכיות ומלאכים.

שנה לאחר האבחון, הגרורות כולן הראו חוסר פעילות, הגידול הראשי הצטמק מאוד והפך נתיח. בשורה נהדרת שחיכיתי לה מהרגע הראשון, למרות ואולי אפילו בגלל אותו "פרוטוקול", שלעיתים לא משאיר לנו הרבה סיכויים. הרופאה שלי התעקשה שלא ננתח וביקשה שאכנס לסדרת הקרנות שיטפלו בגידול מבפנים והדילמה, ואוו איזו דילמה. נפגשתי עם שני מנתחים מהבכירים בתחומם בארץ, הקשבתי בקשב רב לאופציות, לסיכונים כמו גם לסיכויים והחלטתי שהולכים לניתוח. בגדול, הלכתי עם הלב ואין מאושר ממני על כך.

ביולי 2020 חגגתי יום הולדת ראשון בלי המחלה. אומנם כאוב עדיין מהניתוח, אבל כאב כזה שאני מכנה אותו "כאב של מנצחים" והיום, שנתיים אחרי האבחון ושנה בלי המחלה, אני לוקח חלק בפעילות המנטורים של העמותה והנה אפילו כותב לכם כאן, בתקווה שאוכל ולו במעט, לחזק ולחבק, להכניס עוד קצת אופטימיות במסע הקשה הזה שכולנו עוברים, ביחד.

וברשותכם בשני משפטים, תודה אינסופית לזוגתי שסבלה איתי ואותי, גם ברגעים בהם הפכתי אדם אחר. תודה ענקית לאימי ובני משפחתי שהקריבו מעצמם ולא וויתרו, גם כשנדמה היה שאני כבר כן.

בהצלחה לכולכם, בריאות ושמחה תמיד.
זאב

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן