סרטן? מה פתאום סרטן? הרי מעולם לא עישנתי סיגריה. מאחורי עשרות מרתונים ואולטרה מרתונים וגם שני איירונמנים. אני אוכל בריא מאוד ,אז מה פתאום סרטן.

הכל התחיל בבדיקת דם שגרתית שרופא המשפחה ביקש שאעשה כשביקשתי אישור לקורס סקיפרים (משיט יאכטות) בשנת 2018.

מהון להון גילו שיש לי לימפומה שבשלב הזה היא למעקב בלבד.

ההמטואונקולית בשיבא החליטה לשלוח אותי לבדיקת PetCT על מנת לוודא שהלימפומה לא צצה לה באיזה שהוא מקום בגוף. תשובת ה-PetCT חזרה עם "שמש" בריאה ימין קרי קליטה שמצביעה על קיום של משהו לא תקין באונה האמצעית בריאה ימין.

לא אשכח את הרגע שמצלצלים אלי משיבא באמצע יום העבודה ואומרים לי תגיע מיד לשיבא. מייד נסעתי הביתה לקחתי את החצי השני שלי וטסנו לשיבא. ברור שפרוגנוזה לא טובה אבל יחד עם זאת כשהרופא מוציא את ארבעת המילים "יש לך סרטן בריאה" זה כאילו פטיש מכה בך.

זהו, החיים משתנים. כל מה שהכרתי עד עכשיו יהיה שונה. מה תוחלת החיים שלי?

לקח כמעט חודש עד לביצוע ניתוח שהסיר את האונה ולאחר מכן טיפול אגרסבי מאוד של כימו, סבב ראשון. המשפחה כמובן נרתמה וגם החברים והעבודה. קשה לי לתאר לעצמי את המחשבות שעוברות לרעייתי וילדיי כשהם רואים אותי "שפוך" מהכימו ,שבוע אחרי שבוע לאורך חודשיים וחצי.

שנה וחצי של שקט היו לי עד שהסרטן חזר לבלוטות שבמיצר החזה, וכך באוגוסט 2021 ימים בודדים לפני טיול מתוכנן לארה"ב נקבע שאני צריך לעשות ביופסיה.

לקבוע ביופסיה מהיום להיום זה ארוע לא פשוט ולכן החלטתי ללכת לרופא פרטי "ולנסות את מזלי". הרופא הופתע מאוד לשמוע שהביופסיה שנלקחה מהגידול הראשוני (זה שהוצא מהאונה האמצעית בשנת 2019) לא עברה בירור גנומי מקיף ולכן אישרתי לו לשלוח את הגידול לבירור.

עם חזרתנו מארה"ב נכנסתי לסבב טיפולים אגרסיבי ביותר שכלל כימו והקרנות לבלוטות שבמיצר בית החזה. את הכימו כבר הכרתי אבל ההקרנות היו סיפור לגמרי חדש. 33 הקרנות בעוצמה גבוה הותירו אותי חסר יכולת בליעת מוצקים וכאבים קשים בחזה אבל גם את זה סיימנו.

אני כותב סיימנו כי זה "טיפול" שמקבלת כל המשפחה. אני משוכנע שככל שהיה לי קשה להם היה יותר כאשר אין לי יכולת להשפיע בנדון. למזלי המשפחה שלנו חזקה ומאוחדת וכך עברנו גם את הסבב הזה.

בינתיים חזרה הבדיקה הגנומית ומתברר שיש לי מוטציה +ALK עם 1PDL נמוך מאוד (קרוב ל-0).

הרופא המטפל בשיבא מעוניין שאני אתחיל בטיפול אימונותרפי כטיפול משלים.

בדצמבר 21 מתקיים בפעם הראשונה אחרי סגרי הקורונה כנס עמותת הסרטן והוא מתקיים ביום של הטיפול האחרון שלי שכלל כימו והקרנות. אני מתלבט אם רעייתי באם ללכת ובסוף מחליטים שכן.

בכנס נאמר על הבמה שמי שיש לו מוטציות עם 1PDL נמוך אינו מתאים לטיפול אימונותרפי.

חזרנו די מטולטלים מהארוע. הרי זה בדיוק המקרה שלי. המידע הזה לא נאמר לי על ידי הרופא המטפל.

זה היה רגע מכונן. הבנתי שאסור להגיע יותר לרופא בלי שאני מבין היטב את המחלה, המחקרים הרלוונטים למחלה, וספציפית למוטציית ALK ,והאופציות שעומדות לרשותי .

החלטתי שלמרות שהיה לי נוח עם הרופא המטפל בשיבא הוא לא פרס בפני את הסיכונים והסטטיסטיקות בנושא. בשיחה שהתקיימה עם מנהל המחלקה (ואיתו, הרופא המטפל)  נאמר על ידי מנהל המחלקה שלא היה ממליץ על טיפול אימונותרפי. מיד לאחר הפגישה עברתי לרופא אחר בהדסה.

ביולי 22 חזרה המחלה בשלישית ואז החלטנו על טיפול באלקטיניב.

עברנו הרבה ביחד בשלוש השנים האחרונות הן בתא המשפחתי והן במישור הלאומי. בכל התקופה הזאת המשכנו לטייל בעולם (ביתר שאת), חזרתי לעבודה במשרה מלאה ובעצם חי חיים מלאים לצד הסרטן.

באחד מכנסי סרטן הריאה של העמותה דיבר פסיכולוג ואמר משפט שמאוד התחברתי אליו. הוא אמר " מה ההבדל בין חולה סרטן לאדם רגיל? הרי שניהם ימותו בסופו של דבר. ההבדל הוא שלחולה הסרטן סובבו את שעון החול". כל כך מדוייק.

כל 3-4 חודשים אני מבצע הדמיות שאחריהן אני רועד כעלה נידף עד לקבלת התשובות, יחד עם זאת אני לא נותן לסרטן לנהל אותי, אני חי לצידו (והוא לצידי ).

אם הסרטן ירים את הראש ניתן לו פטיש על הראש ונחזור לחיות חיים מלאים ומאושרים.